לא ייאמן: פספסתי את ההרשמה הרשמית למבחני הקבלה לתואר שני

דמיינתי אינספור דרכים להיכשל, אבל מעולם לא העליתי על דעתי שדווקא כאן אפול.

אבל מה שהפתיע אותי יותר מכל, הוא שלא הייתי עצוב כלל. למעשה, אפילו הרגשתי מעט שמחה.

זה הטעם של חירות אמיתית, אחרי שנמלטתי מהכלא שנקרא אוניברסיטה.

הניסיון הראשון: מדעי המחשב בז’ג’יאנג

בזמן הזה בשנה שעברה, בדיוק סיימתי תוכנית ריצה ארוכה שנמשכה חודשיים, ובמהלכה רצתי בממוצע 5 קילומטרים ביום. זה היה ניסיון לבחון את גבולותיי.

לפני כן, ובמשך כשבועיים לאחר מכן, המשכתי ללמוד בנחת 6-7 שעות ביום, ואז יצאתי לרוץ או פשוט התבטלתי. באותה תקופה, אפילו היה לי מספיק מרץ לתכנן רעיונות יצירתיים לספירה לאחור של מאה ימים לבחינות הקבלה לתואר שני, לעדכן אותה מדי יום ולצייר אותה על הלוח הלבן בחדרי במעונות.

כשנותרו קצת יותר מ-40 יום, התחלתי להרגיש שהזמן אוזל. עברתי על קורסי המקצוע רק פעם אחת, וחלק מהפרקים אפילו לא נפתחו כלל; באלגברה ליניארית הייתי רק באמצע, תורת ההסתברות עוד לא התחלתי ללמוד, ואת מבחני העבר גם כן לא פתחתי. את אלף השאלות בפוליטיקה עשיתי רק פעם אחת, ובקושי עברתי על שאלות החיבור.

כאשר נותר חודש אחד בלבד, אני, שמעולם לא נלחצתי ממבחן בחיי, סוף סוף התחלתי להיכנס לפאניקה. ידעתי שבשום אופן לא יהיה לי זמן לעבור על החומר פעם שנייה.

כשהיו עוד שלושה שבועות, מוחי היה ריק לחלוטין. נדמה היה שאף זכר מהחומר שלמדתי לא נשאר בזיכרוני, והמחשבה לוותר חלפה בראשי.

לאחר מחשבה נוספת, החלטתי בכל זאת לנסות להיאבק.

תנאי הזמן הדחוקים והמצב הגרוע של הלמידה הפכו לטריגר, כאילו שברו בדיוק את המחסום ההוא, ונכנסתי למצב של ‘זום’. כמי שאובחן עצמית כסובל מ-ADD, בפעם הראשונה בחיי חוויתי מהי התרכזות אמיתית.

בסופו של דבר, הכישלון היה צפוי

התוצאות

מתמטיקה א’

במתמטיקה א’ אפילו לא סיימתי לעבור על הספר כולו פעם אחת. בסופו של דבר, באותה שנה מבחן מתמטיקה א’ היה באופן מפתיע הקשה ביותר בשנים האחרונות, ואני כתבתי כל מה שיכולתי לכתוב. יעד: מה שיהיה יהיה. תוצאה: מתמטיקה א’ 90 מתוך 150 נקודות.

פוליטיקה

את שאלות החיבור בפוליטיקה שיננתי מארבעה ערבים ויום אחד בשעות אחר הצהריים מתוך החומר של שיאו סי (Xiao Si), תוך שימוש בזיכרון של הבנה או בשיטת פירוק מילים לזכור מאות מילים של תשובות מ-40 מילים בלבד; שיננתי בערך שבע או שמונה שאלות. במהלך המבחן, כשהתשובות הופיעו בגוף השאלה, לא הפסקתי לכתוב במשך 3 שעות. יעד: 65 תוצאה: פוליטיקה 70 מתוך 100 נקודות.

אנגלית א’

את קטעי הקריאה במבחני העבר באנגלית עשיתי פעמיים. אוצר מילים מרכזי שיננתי ושכחתי, ושוב שכחתי. כמעט נרדמתי בזמן קטע הקריאה במבחן. שיננתי תבנית לכתיבת חיבור, אבל במבחן שחררתי את עצמי והתחלתי לאלתר בחופשיות לפי רצוני. יעד: 70 תוצאה: אנגלית א’ 68 מתוך 100 נקודות.

קורסי מקצוע

בקורסי המקצוע, לא חזרתי כלל על אלגוריתמים ומבני נתונים. שני פרקים גדולים של ארגון המחשב לא נבדקו. את ‘וואנג דאו’ (Wang Dao) עשיתי רק פעם אחת. במבחן, איבדתי את כל 15 הנקודות בשאלות האלגוריתמים. יעד: מה שיהיה יהיה. תוצאה: 408 קורסי מקצוע 106 מתוך 150 נקודות.

ציון כולל: 334 סף קבלה למבחן חוזר (Retest line): 361 מספר הנרשמים למסלול זה: כ-2000

ניתוח הסיבות

בסופו של דבר, הכישלון היה צפוי, כמובן. הבה אנתח את הסיבות בעצמי.

סיבות אובייקטיביות:

• מספר הנרשמים למדעי המחשב בז’ג’יאנג זינק.
  • לפני שנתיים נרשמו למעלה מ-1200 איש, וסף הקבלה למבחן החוזר היה 330+. בשנה שעברה נרשמו 2000 איש, וסף הקבלה למבחן החוזר היה 361. רמת הקושי הכללית של המבחן הייתה גבוהה יותר מהשנה הקודמת.
• חוסר בסיס, מעבר בין מקצועות, בין אוניברסיטאות ובין אזורים.
  • ידוע בכינויו: מועמד ה’שלוש קפיצות’ – המסלול הקשה ביותר.

סיבות סובייקטיביות:

• אני חלש/לא מספיק טוב
• אני עצלן
• למדתי פחות מ-7 שעות ביום
• עברתי על החומר רק פעם אחת ואפילו לא סיימתי

פרטתי את כל פרטי המבחן של שנה שעברה, ולא רק כדי לסקור אותם. רציתי להבהיר עוד כמה דברים:

לא קשה להתקבל לתואר שני

• מצב הלמידה הגרוע שלי, ועדיין התוצאה הסופית לא הייתה נוראה כל כך, מעיד על כך שמבחני הקבלה לתואר שני אינם קשים במיוחד. כל עוד לא מדובר במעבר מקצועות ולא מכוונים לאוניברסיטאות המובילות (TOP2), רוב האוניברסיטאות האחרות די קלות להשגה, ויש לי לא מעט דוגמאות לכך סביבי.
• גם כשעוברים מקצוע, כל עוד לא מדובר במקצוע מבוקש עם אלפי נרשמים, בדרך כלל קל מאוד להתקבל. (ברוב המקצועות, מעל 500 נרשמים נחשב להרבה).
• אם אתם עוברים מקצוע וגם בוחרים במקצוע מבוקש, כל עוד תהיו קצת יותר רציניים ממני ולא תתבטלו כל יום, אני חושב שלא תהיה בעיה גדולה.
• אלה שהתקבלו לא צריכים להתהדר כל יום ולהשוויץ בעליונותם בכל מקום.

החלטה לנסות שוב

בכל זאת, זה היה מעבר מקצוע, ועם אפס ידע קודם בארבעת קורסי הליבה של מדעי המחשב, ובנוסף, כל תהליך הלמידה היה רגוע מדי. אז, עם עוד קצת זמן, ניסיון שני בטח יעבור בלי בעיות, כך אמרתי לעצמי.

הלמידה הרשמית החלה שוב ביולי. שוב הייתה זו למידה רגועה, אך הפעם רגועה וממוקדת, עם שתי רגליים על הקרקע. (כאן נשמטו X מילים.)

לפתע גיליתי שפספסתי את ההרשמה הרשמית

תגובתי הראשונה הייתה הפתעה. אני לא יודע למה, אבל השנה לא הגדרתי תזכורת ביומן כמו בשנה שעברה. בכל אופן, לאחר מספר דקות שבהן עיכלתי את העובדה שאין דרך חזרה, דיווחתי על כך לחבר תוך כדי שאני חושב מחדש: למה בעצם אני רוצה ללמוד לתואר שני?

היו בעיקר שתי סיבות, וכעת אפריך כל אחת מהן בנפרד:

1. קלות במעבר קריירה לימודי תואר שני יכולים לאפשר לי להיכנס במהירות לתחום חדש לחלוטין.

הפרכה:

• קל מדי לעבור קריירה בתעשיית המחשוב והאינטרנט
  • יש כאלה שעברו כמה חודשי הכשרה וכבר כותבים קוד; יש כאלה שסיימו תואר שני או שלישי ורצו לעבור למחשוב, למדו בעצמם כמה חודשים ידע בתחום וכישורי קוד, והתקבלו לעבודה בגוגל.
  • אם המטרה היא רק מעבר קריירה, אין צורך להשקיע שלוש שנים בלימודי תואר שני.

2. שיפור ההשכלה תמיד טוב שיהיה תואר שני ממוסד יוקרתי (985), וזה גם יכול להוכיח יכולות.

הפרכה:

• אין לי חיבה עזה למוסדות יוקרתיים
  • אני לא סוגד לסמכות. בסביבת החינוך המכוון למבחנים בסין, אנשים רבים רוחשים חיבה טבעית לתלמידים מצטיינים, ונוצרת להם באופן טבעי תחושת הערצה. אבל אני חושב שזה “חלב זאבים” שצריך לירוק; במילים פשוטות, זו עדיין הערצה תת-הכרתית לסמכות.
  • אז למה דווקא אוניברסיטת ז’ג’יאנג? כי מדעי המחשב בז’ג’יאנג הם מהמובילים בארץ, ובמקביל, תהליך המבחן החוזר (ראיונות) שלה ידוע בהוגנותו ובפתיחותו, ואווירת הלימודים שם חופשית ופתוחה.
  • לא אכפת לי מאחרים; בעיקר רציתי להוכיח להוריי את יכולותיי, ולומר להם שאני לא פחות טוב מאף אחד אחר. אבל הוכחת יכולות אינה רק דרך אחת.
• אני לא בהכרח אוהב לעסוק במחקר בתחום המחשוב
  • מחקר בתחום המחשוב הוא לא יותר מקריאת מאמרים עדכניים, ספרים רלוונטיים, השתתפות בהרצאות, עריכת ניסויים (על המחשב) וכתיבת עבודות.
  • אבל נקודה אחת שאני אוהב במחשוב היא שהוא כלי רב-תכליתי, שיכול להשתלב בכל תחום, וניתן להשתמש בו כדי ליצור “דברים” אמיתיים ומועילים – כלי שיכול לספק נוחות לי ולזולת, ולשפר באופן ממשי את איכות החיים. האינטרנט הוא חלון לעולם, המאפשר לראות עולם גדול יותר. זוהי חירות “מעשית”.
• גם אם אתקבל, לא אוכל לבחור בחופשיות את תחום המחקר
  • כיוון המחקר נקבע רק לאחר ראיון במעבדה. מעבדות ומנחים מבוקשים תמיד נחטפים, ולכן סביר מאוד שהמעבדה שאגיע אליה בסוף לא תהיה בתחום העניין שלי.
• גם אם לא תהיה סטודנט לתואר שני, אף אחד לא ימנע ממך לעקוב אחר התחומים העדכניים בתעשייה
  • מחשוב, בניגוד לדיסציפלינות אחרות, אינו דורש רכישת ציוד ניסויים מקצועי ומסורבל, וגם אין בו תנאי ניסוי קפדניים. כל עוד יש לך מחשב מחובר לאינטרנט, אתה יכול לעשות המון דברים.
  • ברשת, אין משאבי תעשייה שיכולים לעלות על אלה של המחשוב: שפע של חומרי לימוד, קורסים מקוונים פתוחים ומקצועיים, וקוד מקור של אינספור פרויקטים מצוינים בקוד פתוח. ניתן לקרוא בחופשיות את המאמרים המחקריים האחרונים, ואפילו ליישם מחדש את הרעיונות מתוכם על המחשב שלך ולשלב אותם בעבודתך.
• מה עדיף: תואר שני או שלוש שנות ניסיון תעסוקתי?
  • הידע והטכנולוגיה בתעשיית המחשוב מתפתחים במהירות מסחררת. מה שלומדים בתואר שני כמעט ואינו בשימוש בעבודה; הכל מתחיל למעשה מאפס.
  • תואר שני + ללא ניסיון תעסוקתי לעומת תואר ראשון + שלוש שנות ניסיון תעסוקתי – בפועל, האחרון תחרותי יותר מבחינת שכר.
• לימודי תואר שני הם מסגרת חדשה
  • לסטודנטים לתואר שני יש לחץ של עבודת גמר, יש להם דדליינים, וגם הם נדחפים קדימה.
  • מנחים בתואר שני מכונים בדרך כלל “בוסים”, ובדומה לעבודה, אתה למעשה עובד עבור “הבוס” שלך.
  • רק יצאתי מהכלא שנקרא אוניברסיטה, למה שאכנס למסגרת חדשה כל כך מהר?
  • אף פעם לא מאוחר מדי ללמוד לתואר שני.

לאחר שהבנתי את הדברים, הרגשתי הקלה גדולה.

באותו לילה לא עצמתי עין. המחשבה שאוכל להמשיך לקרוא את הספרים שהצטברו בקינדל שלי במשך חודשים, שאוכל לעסוק בבלוג שלי כרצוני, שאוכל לצלם, שאוכל להוציא לפועל רעיונות לפרויקטים חדשים, ושאוכל לחזור ולחקור לעומק מאמרי בלוגים בנושאי מחשוב שאגרתי במשך זמן רב – כל אלה הפיצו בי שמחה פנימית שהלכה ונפרשה לאט לאט.

כן, זהו טעם החירות – חירות במובנה האמיתי.

חירות ואושר

את מה שאני רודף אחריו ניתן לסכם למעשה בשתי נקודות בלבד: 1. חירות, 2. אושר. ואת שתי הנקודות הללו אני מציב כקריטריון עבורי האם לעשות דבר מה או לא.

בתחילה למדתי פיזיקה כי חשבתי שהיא תאפשר לי להבין טוב יותר את העולם שבו אני חי, ולהבין מדוע כל הדברים ביקום פועלים כפי שהם פועלים. פיזיקה, אם כן, נקראת ‘תורת הכל’. זוהי חירות מחשבתית.

כעת אני לומד מדעי המחשב כי אני מרגיש שהמחשב הוא כלי רב-תכליתי, שיכול להשתלב בכל תחום, וניתן להשתמש בו כדי ליצור “דברים” אמיתיים ומועילים – כלי שיכול לספק נוחות לי ולזולת, ולשפר באופן ממשי את איכות החיים. האינטרנט הוא חלון לעולם, המאפשר לראות עולם גדול יותר. זוהי חירות “מעשית”.

חירות ואושר משלימים זה את זה, קשורים זה בזה ותלויים זה בזה. מבחינתי, אושר ללא חירות אינו אושר אמיתי, וחירות ללא אושר אינה קיימת כלל.

מוזר לומר, אבל כך קרה לי כבר כמה פעמים: למרות שבחיי היומיום אני מלווה לעיתים קרובות גם בעגמומיות ובחושך, בצמתי דרכים חשובים בחיים, העתיד שמתגלה במוחי תמיד מואר וזוהר. אולי באמת נולדתי עם ‘גנים אופטימיים’.

האם אני חש חרטה? קצת, אולי. בסופו של דבר, הסיבוב הראשון של הלמידה הכללית כמעט הסתיים; במתמטיקה עברתי סיבוב וחצי, ובמבחני עבר כבר הצלחתי להגיע באופן יציב ל-130+ נקודות; לא נגעתי בפוליטיקה במשך שנה, ורק התחלתי לפתור את אלף השאלות, עם ממוצע של 30 טעויות מתוך 100 שאלות רב-ברירתיות. הטעויות היו בעיקר בחלקים שדורשים שינון טהור ללא כל היגיון; בחודש אוגוסט סיימתי את מאגר שאלות האלגוריתמים של PAT; ובנקודה זו, נותרו עוד 50 יום למבחן.

האם כל הזמן הזה בוזבז? לא, בהחלט לא, כי אני סולד מאוד מבזבוז זמן על למידת דברים שאני (לטעמי) רואה כחסרי תועלת. החלקים שבהם השקעתי בפועל זמן ומאמץ בלמידה, ישמשו אותי במידה כזו או אחרת בעתיד בלימודים ובעבודה: מתמטיקה גבוהה, אלגברה ליניארית ותורת ההסתברות הם כולם בסיסים תיאורטיים למדעי הנתונים וללמידת מכונה; שאלות האלגוריתמים שפתרתי משמשות בעבודה היומיומית; לאחר שסיימתי את ארבעת קורסי המקצוע העיקריים, הידע הבסיסי שלי הגיע לרמת סטודנט לתואר ראשון במדעי המחשב. דברים אחרים שבאמת מיותרים, כמו פוליטיקה, אפילו לא התחלתי ללמוד. יתרה מכך, בתקופה זו ניצלתי את זמני הפנוי לעבודה חלקית ואף הרווחתי תשעת אלפים (9,000) כדי לקנות מצלמה – כך שלא הפסדתי.

כמובן, אתם יכולים לחשוב שכל זה הוא רק ניחום עצמי על הכישלון שלי. אבל מה אכפת לי מה אתם חושבים? אני ממשיך לחיות היטב בכל מקרה.

רק עכשיו ראיתי מאמר, ובסופו משפט שחשבתי שאומר הכל:

{% centerquote %} היו טובים יותר לעצמכם. לא תמותו אם לא תסיימו ללמוד בגיל 18, ומה אם לא תקבלו תואר דוקטור בשנות העשרים לחייכם, ומה יקרה אם לא תהפכו למיליונרים בגיל מסוים? צאו לגלות את העולם, להכיר את עצמכם, וליהנות מתהליך החיים. {% endcenterquote %}

אתם פשוט לא יודעים מה יקרה מחר, וגם אני לא יכולתי לדמיין שיום אחד אפספס מבחן חשוב כל כך.

באותו יום, קראתי סקירה על עיבוד שפה טבעית, למדתי ממדריכים איך לבצע סריקת רשת (web scraping) של ערכי אנציקלופדיה, הוצאתי את הבלוג שלי כדי לכתוב בו מחדש פוסטים – בקיצור, מרגע שפתחתי את המחשב, כבר לא רציתי לשחק בטלפון.

תמיד חשבתי שהחיים קצרים, אבל ברגע זה, בפעם הראשונה, אני מרגיש שהחיים ארוכים. אני רק בן 22, ועדיין יש לי הרבה זמן טוב לפניי.

{% centerquote %} “אין דבר רע שאין בו משהו טוב.” {% endcenterquote %}