הרהורים על הצלחה וכישלון

להשתחרר מנרטיב ההצלחה

במילון שלי אין מקום למילים “הצלחה” ו”כישלון”. איני משתמש/ת במושגים אלו כדי לשפוט את עצמי או את זולתי. מבחינתי, בני אדם נחלקים רק ל’יפים’ ול’לא יפים’ (במובן האסתטי).

מעולם לא ייחסתי חשיבות לציוני המבחנים שלי. לא משנה כמה טוב או רע קיבלתי, לא חשתי אושר עילאי או עצב עמוק בעקבותיהם. איני מאמין/ה שגיליון ציונים אחד יכול להגדיר אותי. גם לא אכפת לי אם עבודתם של אחרים טובה משלי, או אם הם מרוויחים יותר. שבחים או ביקורות מצד אחרים כמעט ואינם משפיעים על הערכתי העצמית. למעשה, מאז שאני זוכר/ת את עצמי, תחושת הערך העצמי שלי הייתה יציבה למדי, בלתי תלויה בהערכות חיצוניות.

כבר מילדותי הייתה לי הרגל לשאול מדי פעם חברים ומכרים מה דעתם עליי ומה התרשמותם ממני. אך לא במטרה לערער את הערך העצמי שלי; אלא אך ורק כדי לאסוף מידע, להבין את ההשלכה וההדים שאני יוצר/ת בעולם, ולהשוות זאת לתפיסה הפנימית שלי את עצמי. אם יש פער גדול בין ההערכה החיצונית להערכה העצמית, סימן שמשהו לא תקין – יתכן שמדובר ביוהרה קיצונית או בדימוי עצמי נמוך מדי, ובמקרה כזה יש צורך בשינוי. אם הפער אינו גדול, הרי שמדובר במצב בריא מאוד, המעיד על שלווה פנימית ושלמות עם העצמי.

ברוב שנות חיי הייתי נתון/ה במצב בריא ושלו זה. באשר לשאלה אם עניין מסוים הוא הצלחה או כישלון, איני חושב/ת או מגדיר/ה זאת כך. אם משתמשים במילים כאלה ללא הרף, נלכדים בנרטיב הממוקד בהצלחה, ונמצאים בצורך מתמיד להוכיח את עצמנו. אני רוצה להשתחרר מסטנדרט הערכה זה ולבנות לעצמי סולם מידות משלי, שיוכל לשמש אותי להתבוננות והבנה עצמית, וגם להתבוננות באחרים מנקודת מבט עשירה ומגוונת.

להציף שאלות ולפתור בעיות

אחרי שמשתחררים מנרטיב ההצלחה, איך פועלים?

מבחינתי, החשוב הוא להציף שאלות ולפתור בעיות. ו’בעיות’ ניתנות לחלוקה לשני סוגים: ‘בעיות שכדאי לפתור’ ו’בעיות שלא כדאי לפתור’. ו’פתרון בעיות’ מתחלק גם הוא לשניים: ‘בעיות שכבר נפתרו’ ו’בעיות שטרם נפתרו’. ראשית, עלי להגדיר אילו בעיות הן החשובות ביותר עבורי, ואילו בעיות שווה להשקיע בהן זמן ומרץ.

לאחר מכן מגיע שלב פתרון הבעיות. אם בעיה מסוימת חשובה באמת ושווה פתרון, פשוט צריך לפעול. ומטרת הפעולה היא אחת ויחידה: לפתור את הבעיה. כל דבר אחר שאינו קשור לפתרון הבעיה אינו חשוב. לדוגמה, אם אני שואף/ת לפתור את בעיית החופש, אז ציון כזה או אחר במבחן, עבודה בחברת ענק, נישואין, הבאת ילדים לעולם, הישארות בארץ וכדומה – כל אלה אינם מסייעים כלל לפתרון בעיית החופש. לכן, דברים אלו חסרי חשיבות מוחלטת עבורי. אם אבזבז/אבזבז אפילו שנייה אחת או שמץ רגש על דברים כאלה, הרי שאני מבזבז/ת את חיי. לכן, לא אעשה זאת כלל, אפילו לא אחשוב על כך.

לאותה בעיה יש אינספור פתרונות; המפתח הוא למצוא את הפתרון שיפתור את הבעיה וגם יתאים לי.

להציף את השאלות הנכונות

אם בעיה מסוימת אינה ניתנת לפתרון, עליכם לבחון שוב: א. האם הבעיה הזו באמת ניתנת לפתרון? או שמא היא בעצם בעיה שאין לה פתרון? ב. האם באמת כדאי להשקיע כל כך הרבה זמן, מרץ ורגש בפתרון בעיה זו? או שאולי עדיף לחזור לנקודת ההתחלה, לשנות את הבעיה ולהמשיך הלאה?

אם מדובר באפשרות א’: אנשים רבים סובלים מהיאחזות בבעיות שאין להן פתרון. הם רוצים לפתור אותן, אך במציאות – אין מוצא. למשל, ישנם אנשים שרוצים תמיד לפתור את בעיית המוות, ואינם מקבלים את העובדה הבלתי נמנעת שכולם מתים. ישנם כאלה שרוצים לכפות על אחרים לקבל את דעותיהם, ואינם מקבלים שלכל אחד יכולות להיות מחשבות ורעיונות שונים. וישנם גם כאלה שרוצים להכריח אנשים שאינם אוהבים אותם, לאהוב אותם – אחרת הם יחושו סבל נורא.

אנשים אלו מייחסים לעצמם חשיבות יתרה. גם אם אתם מוכשרים ככל שתהיו, עליכם לכבד את חוקי היסוד האובייקטיביים של העולם ואת חוקי הפיזיקה הבסיסיים.

אם מדובר באפשרות ב’: ישנם גם אנשים רבים שרוצים לפתור בעיות, אך תמיד שואלים את השאלות הלא נכונות. הם סובלים בכל מעשיהם, אינם שלמים עם עצמם, והערכתם העצמית והערכת הסביבה לעולם אינן נפגשות. טיפוסים כאלה הם או בעלי דימוי עצמי נמוך באופן קיצוני, או יומרניים ויהירים עד מאוד, או שהם נעים בין שני הקצוות הללו.

הערכתו העצמית של אדם כזה תלויה באופן חמור בהערכות חיצוניות, ובסטנדרטים אובייקטיביים של העולם, כגון עושר וחומרנות. לכן ניתן לראות אנשים שמצליחים במבחנים, מרוויחים הון רב, או מכהנים בתפקידים זוטרים, הופכים ליהירים ומתנשאים מאוד, אך כשנתקלים במישהו חזק מהם – היו רוצים כמעט להתחנף אליו עד זוב דם. התנודה בין דימוי עצמי נמוך קיצוני לבין יהירות, ההשוואות הבלתי פוסקות, לעולם אינן מאפשרות שלווה פנימית אמיתית. או שהם תמיד עוקבים אחרי מערכות הערכה חברתיות ואחרות, רוצים להיות מושלמים בכל מערכת הערכה, רוצים להיות ילד/ה מושלם/ת המצטיין/ת בכל התחומים, עבודה מושלמת, אישה/בעל מושלם/ת, לגדל ילדים מושלמים, רוצים ציות מוחלט להורים, ורוצים שהדור הבא יחזור על תהליכים ‘מושלמים’ כאלה. אבל רק לעיתים רחוקות יש להם זמן ומרץ לבחון את עצמם, מה הם באמת צריכים ורוצים. אנשים כאלה הם לרוב אומללים מאוד, עם חוסר איזון חמור בין הערכות פנימיות וחיצוניות, ואינם מסוגלים להגיע לשלמות עם עצמם ולשקט נפשי.

גם איך לשאול שאלות היא אומנות בפני עצמה; רבים פשוט אינם יודעים איך, שהרי בתי הספר אינם מלמדים זאת במפורש. אף שיש ספר בשם “איך לשאול שאלות”, סביר להניח שאנשים לא ילמדו מכך. תחום מעשי כזה יש ללמוד דרך התנסות ופרקטיקה.

כמובן, כדי להגיע למצב של ערך עצמי יציב, שלמות עם העצמי, ללא יהירות או דימוי עצמי נמוך קיצוני, ולא להיות מושפע/ת בקלות מפיתויים חיצוניים המערערים את הכיוון הפנימי – רמת שלווה פנימית זו – דורשת בהחלט טיפוח מתמיד וחתירה בלתי פוסקת.

בדומה לכך שבריאות אינה יעד, אלא מצב – זה לא שאחרי שכל המדדים הגופניים שלי תקינים, אני יכול/ה להתעלם מזה. אלא יש לשמור על אורח חיים טוב לאורך זמן, ואז האדם ישמור על בריאותו באופן טבעי. סטיות מזדמנות, חוזרים חזרה. כך גם לגבי הערך העצמי.

החיים הופכים פשוטים, המטרות מתבהרות, והפעולה אינה קשה מדי. החיכוך הפנימי פוחת. החיים עולים ויורדים, במערכות יחסים יש מפגשים ופרידות, אך למרות זאת, רוב הזמן עם עצמי הוא שלווה פנימית ואושר.

על יצירה

בני אדם, ובמיוחד יוצרים, חייבים להקדיש לעצמם מספיק זמן לבדידות ולחיים לבד. בתקופות ארוכות של בדידות, האדם יכול להגיע להתבוננות פנימית עמוקה יותר, להרהור עצמי, ולעסוק בחשיבה וביצירה מעמיקה. אם נמצאים בקשר מתמיד עם אנשים שאינם אהובים, רוב האנרגיה תתבזבז על חיכוך פנימי, ולא יישאר זמן למחשבה. אם היו מבלים יום שלם עם אנשים אהובים, תמיד היו נכנעים לדחף להשמיע רעיונות שטרם הבשילו, וחשיבה עמוקה הייתה מתפוגגת באוויר.

אולי ישנם אנשים שמוכנים להפוך את עצמם לבדיחה, בטענה שהם מביאים הנאה לאחרים, אך הנאת משחק ובידור שונה בתכלית מהנאת לעג ורמיסה של אחרים. אבל אני איני רוצה אף אחת מאלה. אם עלי להיות מוכר/ת לעולם באיזה שהיא זהות, אני מקווה להיות מוכר/ת כיוצר/ת רציני/ת, אולי כמדען/ית או אמן/ית.

איני רוצה שקיומי ידולל על ידי בדיחות, איני זקוק/ה להאדרה, ועוד פחות מזה איני רוצה שידרכו עליי, וגם איני רוצה להיות תפאורה עבור אף אחד/אחת. אני פשוט אני, אני פשוט קיים/ת, אני פשוט רוצה שיראו אותי. איני זקוק/ה שאנשים רבים יראו אותי, כי איני מאמין/ה שזו ‘ראייה’ אמיתית. וגם איני דורש/ת שכל מי שיראה אותי יהיו בני זמני; זה יכול להיות גם הדור הבא, או הדור שאחריו.