השקפת עולמי

לאלברט איינשטיין יש ספר בשם “השקפת עולמי”, המכיל אוסף של מכתבים, מאמרים ונאומים פומביים שפרסם. אחד המאמרים הללו נושא את שם הספר. גם אני רוצה לכתוב מאמר בשם “השקפת עולמי”.

מטרת הכתיבה של מאמר זה היא כפולה: ראשית, לסדר את מחשבותיי הנוכחיות; ושנית, לתעד את הדברים החשובים לי מאין כמוהם, כדי שאוכל להשתמש בהם לבחינה עצמית, למשמעת עצמית, וכדי להזכיר לעצמי ברגעי שפל איזה כוח דוחף אותי קדימה. מהי דרכי? אני מקווה שלא אתעה בדרך, ושאהיה אמיצה וסקרנית.

יתר על כן, על אף שאני עדיין צעירה יחסית, אני מאמינה שכבר עברתי מסע ארוך מאוד במישור המנטלי והרגשי. טיפסתי על הרים, חציתי ימים, ראיתי את הנופים היפים ביותר בעולם, חקרתי מקומות נידחים, טעמתי את שמחת הגילוי והחקירה, חוויתי את הבדידות מעמקי היקום, עברתי כאב ששוטט את הנפש, הרגשתי את חום וקור האנשים, וחוויתי את חום חיבוק אמיתי שנוגע בלב. במשך זמן רב, תמיד הרגשתי שבתוך הגוף הצעיר שלי שוכנות כמה וכמה נשמות, ואחת מהן, בעלת משקל רב, היא נשמה של זקנה חכמה ועתיקת יומין. לעתים קרובות אני רואה את עצמי כמתבודדת בתוך העיר, כאישה שבחרה בדרך רוחנית.

אם במקרה ימצאו קוראים כלשהם הד, עידוד או השראה בדבריי, הדבר יהיה נפלא.

פוליטיקה

מעולם לא הזדהיתי כחלק ממדינה או אומה מסוימת. אני רואה את עצמי כאזרחית העולם, ואף כחוצנית. אני שייכת לטבע, לשמיים, לאוקיינוס וליקום.

מאז שאני זוכרת את עצמי, הבדידות הייתה מלווה קבועה, אך מעולם לא הרגשתי בודדה. אני מרוחקת מהמונים ומהקולקטיב, ומעולם לא רציתי להשתלב בהם. גם סיפורי גבורה גדולים אינם מעניינים אותי. אני אוהבת לבדר את עצמי, טובה בכך, נהנית מהכיף שבגילוי ובחקירה, ומסוגלת למצוא הנאה בכל דבר. אני טובה בזיהוי ולימוד של מעלותיהם של אחרים, בין אם אלה אנשים קרובים, דמויות מגדלור רחוקות, או ניצוצות היסטוריים בספרי ההיסטוריה – תמיד אני מצליחה ללמוד המון מאנשים שונים.

מילדות ידעתי שאני בת מזל. באחד מימי אחר הצהריים בבית הספר התיכון, רשמתי עשרות נקודות של מזל במחברתי והודיתי עליהן. המזל הגדול ביותר שלי היה שנולדתי בתקופה של שלום ובאזור שליו יחסית. עם זאת, כאישה שנולדה בכפר הררי נידח, לא היו לי דברים רבים. את שנות הגן ביליתי עם סבא וסבתא, עובדים מהזריחה ועד השקיעה. אף על פי שלא היו לי דברים רבים, ואף מעט מאוד בהשוואה לרבים מבני גילי שאני מכירה, תמיד הייתי אסירת תודה על כל מה שהיה לי ומסופקת מכך.

בספר הלימוד “האנאלקטים” קראתי: “סל אחד של מזון, כף אחת של מים, בסמטה צרה, שאחרים לא היו יכולים לשאת את דאגותיה, אך חווי לא שינה את שמחתו.” אני מאמינה שאני כזו גם כן.

אני דוגלת בהתפתחות חופשית של האדם, ומתנגדת לכל סמכות המגבילה את חירותו הלגיטימית. אני תומכת בחופש הביטוי, ומתנגדת לטוטליטריזם ולדיקטטורה. לאדם יש חופש להביע את דעותיו הפוליטיות, ולאדם יש חופש מפחד.

אני סבורה שהמשימה הבסיסית של הממשלה היא להבטיח את זכויות האזרחים במסגרת חוקה דמוקרטית, להשתמש בכספי המסים באופן סביר תחת פיקוח אזרחי, ולפעול למען רווחת החברה. אני שואפת לחיות בחברה שבה כולם יכולים לחיות בביטחון וברווחה, שהקשישים מטופלים והצעירים נתמכים. כמובן, אוטופיה אינה קיימת במציאות, אך יש לשאוף לאיזון הטוב ביותר האפשרי בכל היבט. בסיסו של איזון זה הוא, כמובן, משטר דמוקרטי, מכיוון שהוא יכול לתקן ולשפר את עצמו ללא הרף. ממשלה דיקטטורית חסרה מנגנוני תיקון עצמי יעילים ומתמשכים, חסרה מנגנוני פיקוח חזקים, וחסרה הפרדת רשויות אמיתית. גם אם היא פוגעת ללא הרף בחיי האזרחים, ברכושם, בביטחונם ובחופש שלהם, אין לה מנגנוני ויסות עצמי או בלימה, וזהו סיכון ביטחוני משמעותי. כוח רב מדי בידי הממשלה אינו דבר טוב.

איני תומכת בביטול מוחלט של עונש המוות, אך אני מתנגדת בתוקף לניצול לרעה שלו, ושומרת על עמדה ניטרלית בסך הכל. אף על פי שאני מאמינה שזכות החיים היא זכות טבעית, ושאיש, כולל הממשלה, אינו יכול לשלול את חייו של אחר, לאחר שהכרתי את מעשיהם של פושעים סוציופתים אכזריים בהיסטוריה, אני חושבת שלמשלמי המסים יש זכות להחליט שלא לבזבז כספי מס רבים על תמיכה בפושעים מסוג זה. במקרה שאנשים כאלה יברחו מהכלא, הם עלולים לגרום נזק עצום לחיי האזרחים ולביטחון רכושם. עם זאת, עונש המוות צריך להיות מוגבל בקפדנות, ולא ינוצל לרעה. למעט מקרים קיצוניים של פגיעה נרחבת, אין לשלול בקלות את חייו של פושע בנסיבות אחרות.

אני תומכת בלגליזציה של המתת חסד, אך עם תנאים מגבילים מחמירים. אם, חלילה, אחלה במחלה סופנית, אני מקווה שתהיה לי דרך מכובדת ויוזמת לעזוב את העולם, במקום להיאלץ להתייסר מכאב אינסופי על מיטת חוליי. עם זאת, על מדינה או אזור ליישם בזהירות את לגליזציית המתת החסד בהתאם להתפתחות החברתית, רמת האזרחים והחינוך המקומיים, ואין לנצל את המתת החסד לרעה.

אני תומכת בלגליזציה של נישואים חד-מיניים. אף על פי שאני רואה בנישואים מוסד מיושן, כאשר לרוב האנשים בעולם יש זכות להינשא, גם לקהילת הלהט”ב צריכה להיות אותה זכות. בנוסף, הסכם נישואים, מעבר לקבלת הכרה חברתית ליחסים, מאפשר לבן/בת הזוג לחתום על ניתוחים חשובים, מבטיח חלוקת רכוש והגנה משפטית לפי חוקי הנישואים, ואינו דורש עורכי דין נוספים להליכים ממושכים ומסורבלים. לפחות כרגע, זוהי עדיין אפשרות נוחה, מהירה ומשתלמת יחסית.

אני מתנגדת ללגליזציה של סחר מין, ומתנגדת לסחר באיברים. אני יודעת, בין אם אתמוך ובין אם אתנגד, שסחר המין לא ייעלם, כי כך הם בני האדם. אבל אני מתנגדת ללגליזציה של סחר מין, זו דעתי. מצד אחד, סחר המין גורם לסוחרים בו נזק פיזי ונפשי בלתי נתפס. לגליזציה של סחר המין תעודד את השגשוג של תעשיות אפורות ושחורות קשורות, ותגביר את סחר בני אדם – עובדות אלו כבר קיימות במדינות בהן סחר המין חוקי. מצד שני, כאשר ניתן לרכוש מין בכסף באופן חוקי, הדבר יעודד דה-הומניזציה של אנשים, יפגע בנפשם של אחדים, ירדוף אחר רעיונות אנימליסטיים בלבד, ויוותר על חיפוש ובניית יחסים שוויוניים ומלאי אהבה – זוהי דרך ללא חזרה.

אני מתנגדת למלחמה ולכל פעולה המעודדת מלחמה, ומתנגדת למלחמות יזומות תחת כל שם. מלחמה היא אכזרית ביותר, מעבר לדמיון האנושי, ושלום הוא יקר ערך ביותר. אנשים שנולדו בתקופת שלום נוטים לשכוח זאת, ולכן ההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב ושוב. אני סבורה כי חלוקת אנשים לדרגות שונות מכל סיבה שהיא, היא תחילתן של עוולות רחבות היקף רבות, כולל מלחמות, רצח עם, טיהור אתני ועוד. אני רואה במעשה של “ניקוי אוכלוסייה נחותה” כמעשה עוול.

לאחר שקראתי את הספר “נשים בלתי נראות”, ההמונים העצומים של עובדות המפורטות בו הציגו את המצב המזעזע של זכויות נשים הנזנחות ומופלות לרעה באזורים שונים בעולם. הדבר גרם לי להבין שמצבן האמיתי של נשים בעולם חמור הרבה יותר ממה שידעתי קודם. אני מקווה שכל זה ישמש לי תזכורת מתמדת לאורך דרכי בחיים, ושאוכל לעשות משהו בעניין במסגרת יכולותיי.

אני מאמינה שאדם זקוק לאמונה, בין אם זו אמונה דתית, או אמונה באמת, בטוב, ביופי, בצדק. אדם חסר אמונה נוטה להיסחף עם הזרם ולהפוך ל”הולך מת”. אמונה מאפשרת לאדם למצוא שוב את דרכו גם כשהוא אובד עצות. לא משנה כמה חשוכה הסביבה, אור האמונה יחדור את החושך והעכירות, יאיר לנו וידריך אותנו קדימה.

נגד כל צורות היררכיות הבוז

אנשים רבים משתמשים בהיררכיות בוז של בתי ספר כדי לבחור מוסד לימודים, בהיררכיות בוז של תחומים כדי לבחור מקצוע, ובהיררכיות בוז של קריירה כדי לבחור עבודה. מהי אישיותו של האדם, מהם תחומי העניין והתשוקות שלו, מהם ערכיו – כל זה אינו חשוב כלל במצב כזה. נראה כאילו חייו של האדם הוצבו בתבנית ברגע לידתו, וכל יום מאז אינו אלא משחק לפי תסריט אחיד ומוכר.

מטרת הלימודים בסין מאז ימי קדם הייתה תמיד תועלתנית מאוד. הסיסמאות היו “ללמוד למען תהילה ועושר”, “ללמוד למען עלייתה של האומה”, ולא “ללמוד כדי לספק סקרנות”. גם שאיפותיהם של רבים הן תבניתיות: בית, מכונית, בן/בת זוג, ילדים, ותחרותיות אינסופית.

איני שואפת לחיים אחידים שכאלה; אני מוכנה להיות אדם שונה, ואיני חוששת להיות אדם שונה.

אני מתנגדת לכל צורות ההתנשאות, כולל, אך לא רק, היררכיות בוז מסוגים שונים, יחס מתנשא, וכן האשמות וכפייה מוסרית מתוך עמדה של עליונות מוסרית כביכול. יש לנהוג בסלחנות כלפי אחרים ובקפדנות כלפי עצמך. מוסר נועד למשמעת עצמית, לא לדרוש מאחרים.

הצהרת מניעת ויכוחים: כל דבר שאני אומרת נועד למשמעת עצמית. אני יכולה להביע סימפתיה והבנה כלפי בני אדם ופעולותיהם בנסיבות שונות, אך איני יכולה בהכרח להעריך אותם. אי-הערכה אינה ביקורת, אלא פשוט עניין של טעם וריח – עניין פשוט מאוד.

איני אוהבת להתבונן באחרים מלמעלה או מלמטה, וגם איני אוהבת שיסתכלו עליי מלמעלה או מלמטה. אני שואפת לשוויון אישי מוחלט, ללא קשר לגזע, גיל, מין, נטייה מינית וכו’. אני מכבדת כל אדם, ורואה כל אדם כפרט שווה לי, ללא כל תנאים מוקדמים; אין צורך “לזכות בכבודי”, זוהי ברירת המחדל שלי. עם זאת, אם מישהו יעשה דבר שאני מתעבת מאוד, כנראה שאאבד את כבודי אליו. אישית, הוא עדיין יהיה שווה, אך פשוט לא אחבב אותו, ובוודאי שלא אצור איתו קשרים.

פונקציית התגובות ברשתות החברתיות נותנת לאנשים רבים, שאינם מפותחים דיים, אשליה השקולה ל”השארת חוות דעת לאחר קניית מוצר”. קניתי משהו, אז אני יכול לכתוב חוות דעת; נתקלתי במידע הזה, אז אני יכול להעריך אותך מכל זווית ובכל דרך. מהות התגובות (comments) צריכה להיות כלי לתקשורת וחילופי דעות, ולא חוות דעת (reviews) להבעת חיבה או סלידה ושיפוט.

חופש ואושר

עבורי, קבלת החלטות חשובות אינה עניין קשה הדורש התלבטויות חוזרות ונשנות. עבורי, חופש הוא הדבר החשוב ביותר, ולאחר מכן האושר הנובע מהחופש, וההנאה שבחקירה וגילוי. אני יכולה להקדיש זמן רב למחשבה, לבנות מערכת ערכים משל עצמי, ואז להקדיש מעט זמן לקבלת החלטה, ולבסוף להקדיש זמן רב לביצועה, מכיוון שאני יודעת מהם העקרונות החשובים לי ביותר.

אני בוחרת להשקיע את מרב האנרגיה שלי בהתמקדות בעצמי, ולא באחרים. אני בוחרת להשקיע את מרב האנרגיה במחשבה ובפעולה, ולא בהתלבטויות. ביקורת קלה (כולל ביקורת מ”עמדה מוסרית גבוהה”), היא רק הקלדה עם תחושה עצמית טובה. אך לעשות דברים קשים, כמו לאתגר ולהגשים את עצמי, כמו ליצור דברים מדהימים, כמו להרחיב השפעה ולהקים קרן צדקה, ולסייע לאנשים אמיתיים, זה קשה. ואני בהחלט אבחר בדרכים הקשות הללו.

אבחר לעזוב סביבות לא חופשיות, ולעזוב יחסים שגורמים לי להרגיש לא חופשית ולא בנוח. בעיניי, חופש ואושר משלימים זה את זה, קמים ונופלים יחד. עבורי, אושר ללא חופש אינו אושר, וחופש ללא אושר אינו קיים כלל.

חופש כולל חופש מחשבה, וגם עצמאות כלכלית וחופש אישי. יש את החופש לומר “לא” לכל מה שלא רוצים לעשות.

אני חופשייה יותר רגשית מבעבר. בעבר התנגדתי לעצב, וראיתי בו ביטוי לחולשה. לאחר שחוויתי מספר שיאים ושפל רגשיים, נפלתי לדיכאון ממושך והגעתי לתהומות, אני מבינה היטב את חשיבות זרימת הרגשות החופשית. בין אם מדובר ברגשות שמחים או עצובים, יש להכיר בתחושות האמיתיות. הכחשה לא תעלים את הפגיעה, והאומץ להכיר בה הוא גם סוג של גבורה. רק לאחר ההכרה יש סיכוי שהפצע יגליד.

לאדם, להאריך את משך החיים בלבד זה חסר משמעות, כי לא משנה מי האדם, איכות החיים בשלב האחרון (החל ממספר שנים ועד עשרות שנים) גרועה למדי. במקום להאריך את תוחלת החיים, כדאי לחשוב יותר על איך להגדיל את איכות החיים.

אווירה שמחה מדבקת באמת. לא שמחה טיפשית, אלא תחושה מלאת חיוניות וחיים. לפעמים אני כזו אופטימית כשאני בחברת אנשים. אושר הוא גם אמנות חיים; היכולת לגלות יופי בשגרת היומיום, להיות מלא סקרנות, עם חוש הומור, להבין יופי, להיות כנה – זהו אמן קטן.

חיים ומזל, משמעות ההתמדה

לאחר שקראתי יותר מדי ביוגרפיות של מפורסמים וסיפורים על אנשים מוכשרים ומצליחים, אני מבינה היטב את חשיבותם של תהליכים היסטוריים, מזל וכישרון להצלחה אינדיבידואלית. אך במעבר לפרספקטיבה אישית, מידת המאמץ של האנשים בסיפורי הגדולים הללו עולה בהרבה על זו של אנשים רגילים ושל עמיתיהם. כן, ישנם רבים עם מזל טוב יותר, כישרון רב יותר, והם עובדים קשה יותר ממך. אם תמשיך בדרך זו, בהכרח תפגוש אנשים כאלה.

במעבר לנקודת המבט הסובייקטיבית האישית שלי, מה שאני יכולה לשלוט בו הוא זמני ופעולותיי, מה שאני יכולה לשנות הוא עצמי. להיסטוריה יש את מהלכה, ולי יש את יכולת ההשפעה הסובייקטיבית שלי. אני מדגישה שוב, זוהי מחשבה של משמעת עצמית. לא אשתמש בכך כדי להאשים אחרים בחוסר מאמץ (זה נוגד את עקרון השוויון שהוזכר קודם), אלא כדי לדרוש מעצמי לא לייחס את הישגיהם של אחרים ל”מזל” בלבד, אף על פי שזהו פלצבו פסיכולוגי שימושי מאוד עבור רוב האנשים. אסור לעצור כאן, אלא לראות מעבר לכך. אם אעצור כאן, לעולם לא אתקדם.

מזל הוא מנוף, אך חשובה יותר מהמזל היא היכולת לגלות ולתפוס אותו. ואפס כפול עשרת אלפים הוא עדיין אפס. אני חייבת להתאמץ בטירוף כדי להגדיל את המנוף הזה, כדי שהמזל יבוא אליי באופן יזום. אחיזה במנוף היא המפתח לשליטה בגורלי, לא קבלה פסיבית, אלא שינוי אקטיבי.

אם הסיכוי להצליח בניסיון אחד הוא 10%, ובהנחה שביצוע הפעולה אינו דורש מחיר כלשהו, אזי הסיכוי להצליח לפחות פעם אחת מתוך 10 ניסיונות רצופים הוא 65.13%. הסיכוי להצליח מתוך 20 ניסיונות רצופים הוא 87.84%, והסיכוי להצליח לפחות פעם אחת מתוך 38 ניסיונות רצופים יכול להגיע ל-98%.

בנוסף, בני אדם מיומנים מאוד בלמידה וצמיחה מטעויות וכישלונות. על ידי ספיגת ניסיון מטעויות העבר וביצוע ניסיון הבא, תגלו שאתם מתפתחים בקצב מדהים. שיעור ההצלחה יעלה בהתמדה עם צבירת הניסיון, כך שלמעשה מספר הניסיונות הנדרשים כדי להגיע ל-98% הצלחה יהיה קטן בהרבה מההערכה הראשונית.

זוהי משמעות ההתמדה, וגם משמעות אי-ההיתר לקשיים בלתי ידועים להכניע אותנו. וישנם דברים רבים בעולם שעלות הניסיונות החוזרים ונשנים בהם נמוכה מאוד. המפתח הוא לגלות ולחפש באופן יזום את ההזדמנויות האמיתיות, ואז לנסות שוב ושוב ולאמת ללא הרף.

החיים הם משחק של אמיצים; רק מי שמתאמץ בכל כוחו יכול להשיג הכל.

ניהול סיכונים

ניהול סיכונים אינו רק מושג מתחום ההשקעות. כדי לחיות חיים טובים, יש להציב את ניהול הסיכונים בראש סדר העדיפויות. טעויות אינן נוראיות; בני אדם בהכרח עושים טעויות. אך יש לבנות מערכת הכרה וביצוע טובה כדי למנוע את האפשרות של קריסה מוחלטת בחיים, שלאחריה לא ניתן להתרומם שוב. אירועי “ברבור שחור” בהכרח יתרחשו, וההסתברות להתרחשותם גבוהה בהרבה ממה שאנשים חושבים. אירוע המתרחש “פעם במאה שנה” אינו קורה רק פעם במאה שנה, אלא יש לו סיכוי של 1% להתרחש בכל שנה.

ככל שתפיסתי השתפרה, הבנתי בהדרגה שרבות מהפעולות שעשיתי תמיד היו למעשה ניהול סיכונים. מכיוון שתמיד שאפתי לחופש, אך למעשה חופש וניהול סיכונים הם דברים דומים. סיכון נמוך מול רווח גבוה הוא סוג של חופש, מחיר נמוך אך תמורה גבוהה הוא חופש, סיכון נמוך, עלות ניסוי וטעייה נמוכה וסובלנות גבוהה לטעויות – זה חופש. מצב נפשי טוב, כלומר סובלנות גבוהה כלפי עצמי וכלפי אחרים, נחשב לחופש רגשי. יש את החופש לעשות מה שרוצים, ואת החופש לא לעשות מה שלא רוצים.

כפי שהוזכר קודם, מנקודת מבט הסתברותית, להתמדה יש משמעות, אך הימורים הם יוצא מן הכלל. לדוגמה, הסיכוי להצליח בניסיון אחד של קניית כרטיס לוטו הוא הרבה פחות מ-1%, והוא אינו עולה עם צבירת הניסיון. זהו משחק בעל תוחלת שלילית, וכל עוד משחקים מספיק פעמים, פשיטת רגל היא בלתי נמנעת.

ניהול סיכונים אישיים, ניהול סיכונים משפחתיים וניהול סיכונים לדורות הבאים – כל אלה הם למעשה ביטויים של אהבה. ניהול סיכונים עבור בני משפחה אינו אומר לגרום להם לחיות בחממה, אלא לנקוט בצעדי מניעה שיטתיים, כולל בדיקות רפואיות תקופתיות לבריאות, תקשורת קבועה בחיים, ניהול סיכונים וחלוקה הוגנת של רכוש. יש לזהות בעיות בזמן ובמוקדם, ולא להתחרט רק כשהמצב בלתי הפיך.

על יחסים אינטימיים ואהבה אמיתית

בני אדם מודרניים נוטים להפריז בערכה של האהבה, ובה בעת לזלזל בכוח הריפוי והחוזק שאותה אהבה טובה יכולה להביא.

לדעתי, סדר החוזק/ריפוי/אושר שיכולים יחסים שונים להביא הוא כזה:

אהבה יוצאת דופן >> מצב רווקות עצמאי >> יחסים אינטימיים רגילים >> יחסים אינטימיים גרועים.

איני יכולה להגדיר אהבה במדויק, אך אני יכולה להיות בטוחה שאהבה אמיתית אינה תבנית או נוסחה, אינה רשימה של עשרות סעיפים, ואינה עמידה ברשימה שווה לאהבה אמיתית.

אהבה אמיתית צריכה להיות דבר כזה: לפני שאתה פוגש אותה באמת, אינך יכול לדמיין כלל איך היא נראית או באיזו צורה היא, ואינך יכול לדמיין כלל איזו חוויה היא יכולה להביא לך. עד שאתה פוגש אותה, אתה יודע שזה דבר מיוחד מספיק, אך אתה מחפש בכל המילונים ובכל הספרים הגדולים, חוקר את כל הראיונות בנושאים קשורים, ואינך מצליח לתאר היטב את החוויה שלך. אתה יכול רק בהיסוס להגדיר אותה כ”אהבה”. בחלוף הזמן, הגדרה זו עוברת מחוסר וודאות לביטחון הולך וגובר, ולבסוף הופכת איתנה.

אהבה טובה צריכה לא רק לרגש את הרגשות שלך, אלא גם לשמש כחומר הרגעה נפשי יעיל ביותר. לכן, כנראה שאני גם אוהבת מאוד לקרוא, לחשוב, לחקור, לצייר ולצלם.

למרות שיחסים פתוחים נראים מעניינים, אני עדיין שואפת ביותר ליחסים ארוכי טווח של אחד על אחד, כאלה שבהם גם לאחר שנים רבות של זוגיות, העיניים עדיין נוצצות כשמסתכלים עליך, וכשמזכירים אותך בפני אחרים, אי אפשר שלא לחייך. אולי במושגים חברתיים אינך האדם המצטיין ביותר, אך בוודאי שאתה אדם נפלא מאין כמותו, ובעיניי אתה היישות המיוחדת ביותר. יש כל כך הרבה כוכבים בשמיים, ואני מוקירה רק כוכב אחד.

אני גם חושבת שרק מעטים מאוד בעולם, בעלי רמה מנטלית ואינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד, יכולים לאהוב מספר אנשים בו זמנית ולתפקד היטב במערכות יחסים. בין אם אלה יחסים פתוחים או יחסי אהבה מרובים, אלו דברים קשים מאוד. כל השאר, ברוב המקרים, הם כנראה אנשים שמשתמשים בשם הזה כדי לצאת לדייטים ולרמות מינית. אם באמצע נישואים מישהו מציע פתיחות, כנראה שכבר בגד.

הדבר היקר ביותר בעולם הוא לב כנה, והנדיר ביותר מבין הלבבות הכנים הוא לב טהור שיכול לראות את נשמת האחר.

מדוע אהבה אמיתית נדירה? חלק גדול מהסיבה הוא שלב כנה קשה למצוא. תחילה צריך להיות “אמת”, ואז צריך להיות “אהבה”. יש כאלה שיש להם רק אמת ללא אהבה, ויש כאלה שיש להם רק אהבה אך לא מספיק אמת. רק כאשר השניים שוכנים יחד ניתן להגיע למצב של אהבה אמיתית. אתה צריך להיות אמיתי, וגם חביב, לכן אתה באמת חביב (משחק מילים בסינית: “真可爱” יכול להתפרש כ”באמת חביב” או “אמיתי וחביב”).

מה שאני מעריכה ביותר

איני יכולה להימשך לאנשים שאינם חזקים בנפשם. אני אוהבת אישיות חזקה מבפנים, בעלת חיוניות עקשנית, חוש אסתטי טוב, לא יהירה ולא בעלת תסביך נחיתות, מצטיינת אך אינה מתלהבת להפגין עליונות, אדיבה ואינה תוקפנית, ובעלת כמה תכונות מיוחדות שאינן רגילות. סקרנות בלתי נלאית, חזון מופלא, והשקעה רצינית בתחום התשוקה שלהם.

ועוד נקודה חשובה מאוד: כנות כלפי עצמך וכלפי אחרים.

מה שאני מעריכה ביותר הוא “האני האידיאלי”. את כל אלה אני מאמינה שאני מצליחה לממש ב-85%, וזה גם מראה שאני בהחלט אוהבת את עצמי. לא אכפת לי אם אחרים מעריכים אותי או לא, ואיך הם מעריכים אותי – דבר לא יערער את מעמדי בתוך נפשי. זה לא קשור לנכונות של עניין ספציפי כלשהו, אפשר לומר שזהו יסוד של ביטחון עצמי אישי, וכל שאר דרכי הפעולה והסגנונות נבנים על בסיס זה.

אדם רואה רק את מה שהוא רוצה לראות, ולא את העולם האמיתי. כל אחד מושפע מהטיותיו שלו.

אבל אני רק רוצה להיות אדם חביב, כי העולם שאדם חביב רואה הוא גם חביב.

התכונות האנושיות שאני מעריכה ביותר: אומץ, טוב לב, כנות.

אני חושבת שסימן חשוב לצמיחה אישית הוא היכולת להכיר באמת בקיומו של האחר. להבין שאתה אינך מרכז העולם, שאיש אינו מחויב לספק את צרכיך בכל עת ובכל מקום, ושאיש אינו מחויב לחבב ולאשר אותך. אני דואגת ואוהבת את הסובבים אותי, ומטרתי אינה צריכה להיות השגת חיבתם, אלא מכיוון שהם אנשים חשובים לי, ואני מתעניינת אם יש להם דאגות, ומקווה שהם יהיו מאושרים.

אני לומדת ומתפתחת להיות טובה ומצוינת יותר, ומטרתי העיקרית אינה השגת הערכה ואישור מאחרים, אלא מכיוון שלמידה וצמיחה גורמות אושר. גם אם אדם מצטיין וחזק ובעל מעט חסרונות, לאחרים יש את הזכות לא לחבב אותו, אחרת ייווצר שליטה פסיבית. חובה להכיר בקיומו של האחר; כולם שווים, ולכל אחד צרכים שונים. כל אדם חייב לעבור את השלב הזה בצמיחתו, ואז רוב הדאגות נעלמות.

ערכים הם תקן אסתטי

התאמה אסתטית חשובה יותר מהתאמה בתחביבים, והיא גם מבחינה טובה יותר בין אנשים. אנשים מתחברים על בסיס אסתטיקה. אסתטיקה במובנה הרחב כוללת לא רק את הדעה האם “יצירה קונקרטית היא יפה”, אלא גם את דעותיך על דברים מופשטים, ערכים וכו’, וזה בא לידי ביטוי בהאם אתה מסכים עם דעות אלו.

בהשוואה להתאמה ב”שלוש הדעות” (השקפת עולם, ערכים, פילוסופיית חיים), התאמה אסתטית היא רמת הפשטה גבוהה יותר. ייתכן שאדם טרם הכיר דבר מסוים, אך אם כבר יש לו תקן אסתטי משלו, כאשר הוא לומד לראשונה על הדבר, הוא יגבש שיפוט ערכי משלו. אנשים בעלי התאמה אסתטית יגיעו לתוצאות דומות יחסית בשיפוטים ערכיים דומים.

התאמה בתחומי עניין, לעומת זאת, עלולה לא להוביל לידידות, מכיוון שייתכנו ניגודים רבים בין האנשים, ובסופו של דבר דרכיהם ייפרדו.

אך עם התאמה אסתטית, כאשר A משתף את B בדבר יפה בעיניו, גם B יכול במידה מסוימת לחוות ולהבין את יופיו של הדבר, מבלי שיהיה צורך ליצור עניין משותף. הם למעשה נפגשו בצומת דרכים והולכים באותה הדרך.

סגנון הדיבור של אדם משקף גם הוא את האסתטיקה שלו. יש מי שכותבים כמעין שירה וציור, מבטאים כנות וחביבות, ואילו אחרים משתמשים בשפה מלוכלכת, המעוררת ספק אם זו בכלל שפה אנושית. אם סגנון הביטוי המקוון והלא מקוון עקבי יחסית, ניתן לראות באדם זה אדם אמין שדבריו ומעשיו תואמים. אם אדם משתמש בשפה ובהתנהגות מלוכלכות באופן אנונימי ברשת, לא משנה מה מצבו הלא מקוון, אני רק רוצה להתרחק ממנו.

בעיניי, התכונה החשובה ביותר שאמן יוצר מצוין צריך להחזיק בה היא רגישות על-אנושית, ולב המסוגל לגלות אמת, טוב ויופי. שאר הדברים, כמו רצון להביע, יצירתיות או חוש אסתטי, אינם מיסטיקה, אלא דברים ברמה הטכנית שניתן ללמוד ולתרגל. אך הראשון אינו ניתן להשגה רק באמצעות מאמץ. אם אתם חושבים שיצירה היא מיסטיקה, זה רק מכיוון שאינכם מבינים לעומק מהי יצירה.

אני חושבת שחיי הם מסע בחיפוש אחר יופי – תיאוריות אולטימטיביות מופלאות, אישיות נהדרת, נופים יפים, אוכל טעים… יופי הרמוני עם רלוונטיות רגעית ונצחית, רגילות וגדולה, אמיתות ואשליות, טוב ורוע, כניעה והתנגדות. אם איני מוצאת אותו לרגע, אני אז אגלף את עצמי, ואצור יצירות משל עצמי. אני צופה, מעריכה, וגם יוצרת.

לימים קראתי במקרה דברים דומים שכתב ג’ו גואנגצ’יין:

החיים הם למעשה אמנות במובן רחב יותר. סיפור חייו של כל אדם הוא יצירתו שלו. יצירה זו יכולה להיות אמנותית או לא, בדיוק כשם שמאותה אבן עקשנית, אדם אחד יכול לגלף פסל נהדר, ואילו אחר אינו יכול “לשכלל” אותה. ההבדל טמון כולו באופי ובחינוך. מי שיודע לחיות הוא אמן, וחייו הם יצירת אמנות. – ג’ו גואנגצ’יין, “על יופי”

אני עץ

המצב של “חוסר תועלת” הוא החופשי ביותר. אני לא דורשת מאף אחד, ואיש לא דורש ממני. אני אוהבת מאוד את “שיטוט חופשי וקל” של ג’ואנג דזה. תמיד אמרתי שאני רוצה להיות עץ, וזו בדיוק עץ כזה – עץ חסר תועלת, עץ חופשי ומשוחרר, עץ שגדל כרצונו בחופשיות, ללא הפרעה.

“עתה יש לך עץ גדול, ואתה דואג לחוסר תועלתו. מדוע שלא תשתול אותו בארץ ה’לא-כלום’, בשדה הרחב והריק, ותשוטט באפס מעשה לצידו, ותישן בחופשיות תחתיו. לא יפגע בו גרזן, דבר לא יזיק לו. מאחר שאין לו כל שימוש, מאיפה תבוא לו מצוקה?”

כמובן, מבחינה פיזית, אני בהחלט קשורה גם לצמחים. בימים שטופי שמש מצב רוחי מרומם, ובהיעדר שמש אני נוטה למלנכוליה.

אני גם אוהבת מאוד את עץ הברוש הזה מ”וולדן”:

קראתי ב”גן הוורדים” של המשורר הפרסי הקדום סעדי: “הם שאלו חכם אחד, מדוע מכל עצי החמד הרבים שיצר האל העליון, שהם כה גבוהים ועבותים, רק עץ הברוש, שאינו נושא פרי לעולם, נקרא ‘עץ החופש’? מה הסוד בכך?

החכם השיב: ‘לכל עץ יש עונת פריחה ופירות קבועה משלו, שבה הוא עבות בעלים ופרחים, ואחר כך קמל ונובל. הברוש חופשי משני המצבים האלה; הוא תמיד ירוק. וזוהי תכונה של החופשיים, או של אלה שאינם כבולים לדת – אל תתנו ללבכם להיות קשור לדברים ארעיים ומשתנים; כי גם אם ייכחד שושלת הח’ליפים, נהר החידקל עדיין יזרום בבגדאד: אם ידכם רחבה, היו נדיבים כעץ התמר; אם אין לכם עושר לתת, אז היו כעץ הברוש, אדם חופשי.’” — “וולדן”

השקפת עולמי

לסיום, אחזור ואתייחס לכותרת: איינשטיין כתב ב”השקפת עולמי”:

תמיד הוארו דרכי על ידי החיפוש אחר האמת, הטוב והיופי, והם נתנו לי ללא הרף אומץ, כדי שאוכל להתמודד בשמחה עם החיים. ללא חברים בעלי נפש דומה, וללא התעמקות בלתי פוסקת בעולם האובייקטיבי – עולם האמנות והמחקר המדעי, שהוא לעד בלתי נתפס – החיים היו חסרי משמעות עבורי. המטרות הבנאליות שאליהן שואפים בני האדם – רכוש, הצלחה חיצונית והנאות יוקרתיות – תמיד נראו לי בזויות.

גם אני רוצה לאמץ זאת כמוטו המגדלור שלי.

כאשר עני, יש לשפר את עצמו; כאשר מצליח, יש להועיל לעולם.

אני יודעת שאיני יכולה לבטא באופן מקיף את “השקפת עולמי”. ייתכן שבעתיד אערוך בה תיקונים, אך המסגרת הכללית המוצגת כעת לא תשתנה. אלה יהיו גם היסודות הרוחניים שלי, שיאירו את דרכי קדימה. אני יודעת שעם מחשבות אלו המלוות אותי, בין אם יהיו לי שותפים לדרך ובין אם לא, לעולם לא אהיה בודדה באמת.

אחרית דבר

כשכתבתי מאמר זה, מד הדופק בשעוני התריע מספר פעמים על קצב לב גבוה באופן חריג. אני תמיד כזו: כשאני שקועה במשהו, אני תמיד שוכחת מעצמי, שוכחת זמן ומקום. אחר הצהריים של חג המולד, ליד שולחן שטוף שמש, כתבתי את המילים האלה, מבוקר עד ליל. השמש שקעה לכיוון הר פוג’י, הלילה ירד, ואורות הבתים באזורי המגורים הנרחבים החלו להיראות בהדרגה. השמיים התכהו אט-אט, ולהבתי הפנימית בערה בעוצמה, מפיצה אור יציב, רך ולא מסנוור.