תערוכת מונה בטוקיו: ממצוקת הקטרקט אל משיכות המכחול האלמותיות
לפני כמה ימים, ממש ברגע האחרון, הגעתי סוף סוף לתערוכה של מונה שכל כך ציפיתי לה. מונה הוא אחד הציירים האהובים עליי ביותר, ובפרט, אמן האימפרסיוניזם המועדף עליי.
חשבתי לעצמי, אילו בעוד כמה מאות שנים יבואו כל כך הרבה אנשים למוזיאון כדי להתפעל באמת מיצירותיי, הייתי בוודאי מאושר עד כדי כך שלא הייתי מצליח להישאר רדום בקברי.
התערוכה הזו, הנחשבת לגדולה ביותר של מונה ביפן אי פעם, הציגה 64 יצירות מקוריות. למעט כמה רישומי הכנה, כל השאר היו עבודות בעלות חשיבות עצומה. כ-50 מהן הגיעו ממוזיאון מונה בפריז, והוצגו יחד עם ציורים מהמוזיאון הלאומי לאמנות המערב בטוקיו ואוספים יפניים נוספים – מראה עוצר נשימה ממש.
אף על פי שהמתנתי שעה וחצי בתור כדי לקנות כרטיסים, זו הייתה ללא ספק התערוכה הטובה ביותר שראיתי בשנים האחרונות. שכרתי מדריך קולי, ולמרות שהיו המון אנשים מול כל יצירה באולם, ברגע ששמתי את האוזניות, שקעתי מיד בעולמי שלי, ושקעתי עמוק אל עולמו של מונה.
התערוכה חולקה לארבעה אולמות וחמישה פרקים, וסיפרה את הסיפור מתחילת דרכו של מונה עם נושא חבצלות המים, דרך הקמת בריכת החבצלות, ועד להתמודדותו המאוחרת עם מלחמה וקטרקט. לא ראיתי רק יצירות אמנות, אלא סיפור נשמה שלם.
אהבתי את השלווה והצבעוניות העשירה של הפרקים הראשונים. מונה השקיע מאמצים רבים ביצירת בריכת חבצלות המים, וצפה בשינויים באור ובצללים מדי יום. כשמתבוננים בחבצלות המים, אפשר לחוש את הבוקר והערב, ואת השקיעות הלוהטות כלהבה. זו שילוב של רוגע ושפע, של עדינות בתוך גסות.
אהבתי גם את שני הפרקים האחרונים, המתארים את שנותיו המאוחרות של מונה. מצד אחד, חוסר האונים והכאב שלו לנוכח מלחמת העולם הראשונה, ומצד שני, סבלו מקטרקט. הציורים והצבעים הפכו פרועים ומשוחררים יותר, אך גם בתוך הפראות הזו ניתן היה לראות את רגישותו העדינה של מונה לחיים וליופי. זו הייתה התמודדות עם הגורל, וקינה על האנשים שסבלו במלחמה.
בשנותיו המאוחרות, מונה סבל ללא הרף ממחלת עיניים. בשנים שבהן יצר את היצירות הקשורות לגשר היפני, הקטרקט שלו הלך והחמיר. בגיל 93, עינו הימנית כמעט התעוורה לחלוטין. לאחר ניתוח, ראייתו השתפרה מעט, אך עדיין סבל מהטיה חמורה של צבע צהוב-ירוק. למרות זאת, הוא המשיך להתמיד ביצירתו.
״כשזמר מאבד את קולו, הוא פורש. כשצייר עובר ניתוח קטרקט, הוא חייב לוותר על הציור. אך לוותר על הציור – זה הדבר שאני בשום אופן לא מסוגל לעשות.״
אהבתי את ציורי הערבות הבוכיות. היו שם כמה עצי ערבה בוכייה ענקיים, המוצגים בזווית ראייה מעט מלמטה, ללא שמיים – כל הבד מלא בערבות. הגזעים היו אדומים, ניצבים במרכז, בולטים ומרשימים. ואז נפרשו ערבות בוכיות לכל עבר, תחושה עצומה וסוחפת שגלשה מעבר לגבולות הציור, ופגעה ישר בנפש הצופה.
אנקדוטה: שלושה יפנים ביקרו בסטודיו של מונה, וראו אותו מצייר את הערבה הבוכייה הזו. אחד מהם, מסוקרן, לא התאפק ושאל: ‘הניגוד הזה בין גזעים אדומים לעלי ערבה ירוקים – הוא תהה, האם הצבעים האלה נכונים?’
מונה השיב: ‘אתם יודעים, את יצירותיי הישנות, שאותן אתם רואים כיום כיפות ובעלות צבעים מרהיבים, נהגו לבקר בחריפות וטענו שצבעיהן מוזרים. לכן, ייתכן שהצבעים שאתם רואים כעת נראים לכם משונים, אך ביום מן הימים בעתיד, אנשים יתפעלו ויאמרו, ‘הו, כמה יפים הצבעים האלה!” Well, my old paintings which you now creates? as having beautiful colors used to be criticized by people as having strange colors. So although these colors may seems strange to you now, people in the future will come to see they are indeed really beautiful colors.
שנים לאחר מותו של מונה, הוצגו יצירותיו מסדרת חבצלות המים במוזיאונים, והן שבו את לבבות הצופים עמוקות.
מונה יצר פעם שביל ורדים ליד בריכת חבצלות המים. סדרת הציורים ״בית נראה מגן הוורדים״, הכוללת שלוש יצירות, הייתה הסדרה האחרונה שיצר בחייו. הצבעים משולבים בה יפה כל כך. בפינה השמאלית העליונה, נראה במעורפל הבית. זה המקום שבו חי למעלה מ-40 שנה.
מכאן, המראה באמת יפהפה.
״במוקדם או במאוחר, כל מה שאני רואה יתעוות ויהפוך למבלבל. זה בלתי נסבל. אם לא אוכל לראות את הטבע כפי שאני רואה אותו עכשיו, אני מעדיף להישאר עיוור ולשמר את זיכרון היופי שראיתי תמיד.״
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, מונה שקע ביצירת ציורים מונומנטליים. הוא הצהיר שהעבודה עוזרת לאדם להימנע ממחשבות על התקופה העגומה. ״אני מתבייש בעצמי”, אמר, “שאני חוקר צבעים וצורות חסרי חשיבות אלה, ובאותה עת כל כך הרבה אנשים חווים מוות וסבל נורא.״
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, בנובמבר 1918, הוא כתב לידידו הוותיק, ראש הממשלה ז’ורז’ קלמנסו Prime Minister Georges Clemenceau, ותרם את שתי היצירות האלה כדי לחגוג את סיום המלחמה.
הערבות הבוכיות שימשו להנצחה, וסימלו אבל וזיכרון. מונה דמיין שאנשים הצופים ביצירה ייכנסו למצב מדיטטיבי שליו, ידמיינו את עצמם מוקפים במים האינסופיים שבציור. על פני מי הבריכה נשקפו השתקפויות של ערבות בוכיות; החלקים האמיתיים של הערבות והשתקפויותיהם במים איבדו את גבולותיהם והתמזגו לאחד. מציאות ואשליה התאחדו במיקרוקוסמוס זורם. במידה מסוימת.
ביצירה נוספת של ערבה בוכייה, החלק התחתון של גזע העץ, יחד עם חצי ערבה בוכייה הנוגעת במים, מרמזים באופן מטאפורי על אדם המרכין ראשו ובוכה.
את רוב התוכן לעיל תיעדתי תוך כדי תנועה, וגם רשמתי כמה תחושות בזמן שהתבוננתי בכל יצירה. מכיוון שרק באולם השלישי הותרה צילום (שמונה יצירות בלבד), ורישום ידני גם הותיר רושם עמוק יותר ואפשר התמסרות שלווה ללא הפרעה. יתרה מכך, אולמות התערוכה המיוחדת היו ממוקמים בקומות המרתף הראשונה והשנייה, ובקומה התחתונה ביותר אף לא היה קליטה סלולרית – סיבה מצוינת נוספת לשקיעה מוחלטת. המדריך הקולי גם הפריד אותי מההמון, והכניס אותי מיד למצב של טבילה עמוקה. התוכן במדריך הקולי היה מעולה, והעלה את חווית הצפייה בתערוכה בכמה רמות. אני ממליץ לכל מי שמגיע לשכור אחד. התערוכה המיוחדת לא הייתה ענקית, אך שוטטתי בה למעלה משלוש שעות.
התערוכה בטוקיו הסתיימה כעת, אך היא תמשיך לנדוד לקיוטו, כך שלמי שהחמיץ יש עדיין הזדמנות. התערוכה הזו באמת מצאה חן בעיניי מאוד; ניכר שהיא אוצררה בקפידה רבה וברמה גבוהה במיוחד. לא יכולתי להתאפק וקניתי גם מזכרות מחנות האמנות, כולל כמה גלויות וקטלוג תערוכה במהדורה מוגבלת. האיכות והחוויה הכוללת של התערוכה הזו (מלבד העובדה שהיו המון אנשים) היו מצוינות ממש, וממליץ עליה בחום.
ניתן לצפות בסרטון בטוויטר שלי המציג דפדוף קצר בקטלוג התערוכה => x.com/Philo2022
