לא עניין של כישרון: האמת על מנת משכל, אימון ממוקד ויצירתיות
סקוט בארי קאופמן, מדען קוגניטיבי, מתמקד במחקריו באינטליגנציה, יצירתיות ופוטנציאל אנושי. בספרו, הוא בוחן כיצד אנו לומדים, ומבקש לערער על התפיסות הצרות והמקובעות שיש לציבור הרחב לגבי “מנת משכל” ו”כישרון מולד”. משלב את ניסיונו האישי, הוא מציע אפשרויות ותקווה חדשות לאלה שתויגו כבעלי “לקויות למידה”.
השנה קראתי 100 ספרים, ובכך השלמתי בהצלחה את יעד הקריאה השנתי שלי. הספרים שקראתי נגעו במגוון רחב של תחומים: מדע, רפואה, פסיכולוגיה, אמנות, מדעי החברה, ספרות, השקעות ומסחר, ועוד. לא נפקד מקומן של יצירות מצוינות רבות, ולכן אספתי כמה מהן להמלצה. ישנם כל כך הרבה ספרים נהדרים ששווה לקרוא, וכדי שרשימת ההמלצות לא תהיה ארוכה מדי, נאלצתי לבחור בקפידה את המובחרים שבהם. הספרים המומלצים כאן הם אלה שדירגתי בארבעה כוכבים לפחות, ואף בחמישה כוכבים (מתוך חמישה).
יתכן שהם הרחיבו את אופקיי ושיפרו את תפיסותיי, יתכן שרכשתי מהם ידע רב ערך, ויתכן שהם נגעו עמוק בליבי, מילאו אותי בשמחה או בעצב. את הספרים האלה אשוב ואקרא בעתיד, מה שמעיד על חשיבותם בעיניי ועל הערך הרב של רשימת המלצות זו.
זוהי ההמלצה השנייה:
‘לא עניין של כישרון: האמת על מנת משכל, אימון ממוקד ויצירתיות – סקוט בארי קאופמן’
שם המקור: Ungifted: Intelligence Redefined - Scott Barry Kaufman
למי מיועד הספר הזה:
- למתעניינים במדעי הקוגניציה, פסיכולוגיה וחינוך.
- למי שמחפש לפרוץ גבולות אישיים או לגלות את הפוטנציאל הטמון בו.
- להורים ומורים המודאגים מחינוך מיוחד או פיתוח אינטליגנציות מרובות.
כשראיתי לראשונה את שם הספר, חשבתי שמדובר בעוד ספר ‘מוטיבציה’ או ‘עזרה עצמית’ נוסחתי, אך כשפתחתי אותו גיליתי שמדובר בעבודה אקדמית בתחום מדעי הקוגניציה. רבים דירגו את הספר נמוך בגלל סגנונו האקדמי, אבל אני, לעומת זאת, התאהבתי בו. אם אתם אוהבים ספרים בסגנון אקדמי, תיהנו מאוד מהקריאה. הסיבה העיקרית היא צפיפות המידע האיכותי הגבוהה, בתוספת דיונים פילוסופיים והוכחות אקדמיות רבות.
המחבר, Scott Barry Kaufman, הוא מדען קוגניטיבי אמריקאי המתמקד בחקר אינטליגנציה, יצירתיות ופוטנציאל אנושי. בספרו, הוא לא רק דן בנושא השכיח של “כיצד אנו לומדים”, אלא גם מנסה לערער על התפיסות הצרות והמקובעות של הציבור לגבי “מנת משכל” ו”כישרון מולד”. בשילוב עם ניסיונו האישי, הוא מביא אפשרויות ותקווה חדשות לאנשים שתויגו כבעלי “לקויות למידה” או “חסרי יכולת”.
הטלת ספק במבחני מנת משכל מסורתיים
אחד משיאי הספר הוא הטלת ספק נועזת במבחני מנת משכל (IQ) מסורתיים. Kaufman מצטט מחקרים ומקרים רבים המראים כיצד אנשים רבים, שסווגו על ידי מבחני IQ כ”לא בעלי מנת משכל גבוהה”, הצליחו להגיע להישגים יוצאי דופן בתחומים רבים. הוא עצמו עבר מבחן IQ בילדותו, אך בגלל חרדה מוגזמת וחוסר התאמה לפורמט המבחנים הסטנדרטיים, קיבל ציון נמוך ותויג כבעל לקות למידה:
“בכל שאלה שפתרתי, הטלתי ספק ביכולותיי. בכל שאלה חדשה, ראיתי כמה תשובות אפשריות… למרבה הצער, למבחן הזה לא היה ציון ליצירתיות. …כך, מבחן אחד חרץ את גורלי.”
מסיבה זו בדיוק, הוא מבין טוב יותר מאחרים את מצבם של ילדים שתויגו כבעלי “מנת משכל נמוכה” או “מוגבלים”. מבחני IQ מתמקדים רק בממדים מסוימים, וישנן יכולות רבות אחרות שלא באות לידי ביטוי במבחנים אלו ואינן ניתנות להגדרה באמצעות מספר פשוט.
ברמה רחבה יותר, עלינו להתייחס ל”אינטליגנציה” כאוסף של יכולות מגוונות, ולא כקנה מידה יחיד. מלבד יכולות לשוניות, מתמטיות ולוגיות, אינטליגנציה צריכה לכלול גם ממדים שונים כמו אמנות, מוזיקה, תפיסה מרחבית, תקשורת חברתית, יצירתיות, גיוון מחשבתי, תשוקה, יוזמה והתמדה. יכולות אלו משפיעות ומשתלבות זו בזו.
מדידת אינטליגנציה באמצעות ציון IQ יחיד לא הייתה כוונתו המקורית של בינה. למעשה, בינה היה מרוחק מהקהילה האקדמית, ומחקריו לא זכו לתשומת לב הראויה, ואף נעשה בהם שימוש שגוי. כפי שניסח זאת הפסיכולוג ההתפתחותי רוברט סיגלר (Robert Siegler): “באופן אירוני ביותר, אנשים מאמינים בתוקף שתרומתו הגדולה ביותר של בינה הייתה פישוט האינטליגנציה למספר יחיד – ציון ה-IQ, אולם נושא חוזר במחקריו של בינה היה הגיוון המשמעותי של האינטליגנציה”.
בינה וסימון עיצבו במקור את “סולם האינטליגנציה בינה-סימון” במטרה לסייע למערכת החינוך לזהות ילדים שעשויים להזדקק לעזרה נוספת במסגרת בית הספר הרגילה. אך בצרפת של אותה תקופה, רבים רצו רק לזהות “ילדים עם ליקויים אינטלקטואליים” ול”הסיר” אותם, ללא כל כוונה לשפר את שיטות החינוך או לסייע לילדים אלה להתקדם. מגמה זו התפשטה בהדרגה ברחבי העולם.
פוטנציאל הוא דינמי ומתפתח
נקודת מבט חשובה נוספת של Kaufman היא שהפוטנציאל אינו מושג סטטי, אלא משתנה ומתפתח ללא הרף עם תרגול וניסיון.
מייקל ג’ורדן לא נולד עם היכולת להטביע מקו העונשין; כישרונותיו ותכונותיו יוצאי הדופן לא היו קיימים בו מלידה. קידוד גנטי אינו נועד לעצב תכונות, אלא לסנתז חלבונים. אנחנו לא תוצר של תורשה בלבד, ולא של סביבה בלבד. הסביבה והגנים שלנו קשורים זה בזה באופן בל יינתק, וכל תכונה מתפתחת מתוך אינטראקציה בין הגנים לסביבה. תורשה וסביבה אינן מתחרות זו בזו, אלא משלימות זו את זו.
“הישגים גדולים” הם תוצאה של שילוב מורכב של גורמים רבים, הכוללים התפתחות של תכונות אישיות רבות, צבירת ניסיון חיים, הזדמנויות ומזל. היכולות הקובעות את הביצועים במבחני IQ הן רק חלק קטן מהגורמים הרבים התורמים להישגים אלה.
יתרון גנטי קטן יכול לצמוח באופן אקספוננציאלי בסביבה המתאימה – זוהי “אפקט המכפיל”. גנים וסביבה משפיעים זה על זה; גנים בוחרים באופן אקטיבי את הסביבה המתאימה ביותר עבורם, והסביבה בתורה מחזקת או מדכאת תכונות אלו. “הישגים גדולים” אינם מולדים, אלא דורשים זמן להתפתח. מבחני IQ אינם יכולים לקבוע או לנבא “הישגים גדולים”.
פוטנציאל הוא יעד נזיל ומתמיד. ככל שאנו מעורבים יותר במשהו, כך הפוטנציאל שלנו גדל. אין באמת “סף IQ” אמיתי בשום תחום, אז אל תציבו לעצמכם מגבלות, העזו לנסות. Dream big!
זה מה שאמרתי פעם:
לגבי “חרטה”, נראה שתמיד יהיו אנשים שיגידו שהם מתחרטים על שעשו XXX, ושאם היו בוחרים A במקום B, חייהם כעת היו שונים לחלוטין. אבל החיים אינם רק בחירה אחת, אלא אינספור בחירות. טעויות בכמה מהן הן חסרות חשיבות, וניתן לתקן אותן בהמשך, ובסופו של דבר הכל יחזור לממוצע. האדם שתהפוך להיות בסופו של דבר לא יהיה בגלל מזל או טעויות, אלא בגלל שבחרת בעצמך להיות אדם כזה.
נוירו-מגוון: הסתכלות מכילה על הבדלים
המחבר מציג נקודת מבט מכילה יותר כלפי אנשים עם הפרעות על הרצף האוטיסטי (ASD), הפרעת קשב וריכוז (ADHD), דיסלקציה ואחרים, המאופיינים לעיתים קרובות ביתרונות ייחודיים בתחומים מסוימים. גישה זו תואמת את הרעיון המודרני של נוירו-מגוון (Neurodiversity), המדגיש כי תכונות אישיות אלו אינן פגם, אלא יש לראות בהן חלק מהאבולוציה האנושית וביטוי לגיוון.
תכונות נוירולוגיות שונות יכולות לבוא לידי ביטוי ביתרונות מיוחדים בתחומים מסוימים, לדוגמה, אנשים עם ADHD עשויים להפגין יצירתיות רבה יותר, אנשים על הרצף האוטיסטי עשויים להפגין יכולת מיקוד או זיכרון על-טבעיים בתחומים מסוימים, ואנשים עם דיסלקציה עשויים להיות בעלי יתרונות ייחודיים בתחום החזותי.
סקוט בארי קאופמן, המחבר, אובחן בילדותו כבעל לקות למידה, אך בתוכו הוא חש שיכולותיו עולות על כך. לכן, הוא התמסר ללימוד ולמחקר במדעי הקוגניציה בתחום התפתחות הפוטנציאל האנושי, במטרה לגלות מהם גבולות יכולותיו ומהם ההישגים שהוא באמת יכול להשיג. קו העלילה המרכזי של הספר כולו נובע מהכאב שנגרם למחבר עקב התיוג כ”בעל לקות למידה”. מתוך רצון לשבור את הסטריאוטיפים הקשורים לתיוג זה בכוחות עצמו, ולאתגר ולהתנגד למערכת הערכת ה-IQ כולה, הוא הגיע בסופו של דבר להצלחה שעלתה על כל הציפיות. הוא מקווה שניסיונו ותוצאות מחקריו יעניקו השראה ועידוד לאחרים. לכן, הספר הזה הוא גם מדעי וגם אישי, הוא מכיל מחשבות רבות ומלא באנושיות, והוא בהחלט שווה קריאה. בנוסף, החלקים שהזכרתי במאמר הם רק קצה הקרחון של הספר. הוא מכיל עוד תכנים יקרי ערך רבים. תגלו כי מסקנות רבות בספר דומות לאלו שבספרי “מוטיבציה” (ספרי התפתחות אישית) ידועים, אך כאן הן מוסברות סוף סוף מנקודת מבט מדעית, ומספקות הסבר הגיוני לתפיסות רבות המתמקדות בצמיחה אישית. אפשר לראות בו מעין “תנ”ך מדעי” לספרי התפתחות אישית.